פוסט הרהורים | האגו האנושי VS. התודעה הקולקטיבית

 במבט קצת פילוסופי, שנכתב מתוך התבוננות אישית על עצמי, על החיים, על מה שפועם מתחת לפני השטח, עלו בי הרהורים על שני כוחות שפועלים בתוכנו:  האגו האנושי שמנסה להגן, להבין, לנתח, לצפות מראש. מנגד, התודעה הקולקטיבית, שהיא משהו עמוק ורחב יותר, שמרגישים אותו דווקא כשמרפים לרגע מהצורך לדעת. 

במרחב של קונסטלציה משפחתית, שאני מלווה בו אנשים, אני רואה את המפגש בין שני הכוחות האלו. זה קורה כשהאדם מסכים, אפילו לרגע, להניח את הסיפור האישי בצד ופוגש משהו שהוא לא "אני", שעדיין מרגיש מאוד אישי. ובמפגש הזה, קורה משהו עדין כמו הסרה של שכבות. הקלה, נשימה, לפעמים גם דמעות. מה שמרגש הוא שזה לא קורה דרך ההיגיון אלא דרך הגוף. דרך חווה שמרגישה גדולה יותר מהעטיפה האישית. 

וכך נולדו בי חמש מחשבות על הנושא הזה, 

1. האגו הוא שומר. תפקידו להגן, להגדיר, להחזיק. אבל כשהוא משתלט, הוא שוכח שיש גם מרחב מעבר לקיום שלו.
2. התודעה הקולקטיבית היא לא רעיון, היא שדה חי.  אפשר לחוש אותה בגוף, ברגש, לפעמים ברעד פנימי שאין לו הסבר הגיוני.
3. ריפוי עמוק מתרחש כשמאפשרים לתודעה הזו להוביל תנועה. היא לא מוחקת את הכאב, היא נושאת אותו אחרת.
4. לא צריך לבטל את האגו, רק להזכיר לו שהוא לא לבד בתמונה הגדולה.
5. החיים קורים בדיוק על הקו הזה שבין "אני" ל"אנחנו". היכולת לנוע בין שניהם היא אולי אחד השיעורים הכי עדינים שאנחנו לומדים.

 אז אולי זה לא באמת "VS", אלא דיאלוג מתמשך. 

לפעמים הקול של האגו צועק, לפעמים התודעה לוחשת.

ואני לומדת, שוב ושוב, להקשיב לא רק למה שבראש, אלא למה שנמצא מתחת ומעבר.