החיפוש אחר השמחה בחיים

שמחה היא אחד הרגשות הראשוניים והטבעיים ביותר שלנו. תינוק בא לעולם  כשהוא חווה שמחה באופן טהור. כל עוד הוא מטופל, שבע, מוחזק בידיים אוהבות, הוא פשוט שמח. ולא כי הוא השיג משהו או "הרוויח" את זה, אלא כי זה פשוט המצב הבסיסי שלו. 

ואז הוא גדל, ובלי לשים לב, השמחה שהייתה חלק ממו הופכת למשהו שצריך לחפש אחריו. לפעמים פתאום היא נעלמת, לפעמים היא מופיעה לרגע ואז שוב מתפוגגת, ולפעמים הוא כבר לא בטוח אם היא אמיתית או רק ביטוי של התרגשות רגעית. 

אבל למה זה קורה? איך יכול להיות שרגש שכבר היה שם, מתרחק ככל שאנחנו צוברים יותר שנות חיים, ידע והבנה? 

חלק מההסבר נעוץ בכך שבעולם שלנו, ככל שאנחנו גדלים אנחנו לומדים שהשמחה שלנו תלויה במה שאנחנו משיגים: "אם אקבל 100 במבחן, אהיה שמח", "כשאצליח בקריירה, אוכל לנוח", "כשיהיה לי מספיק כסף, ארגיש חופשי."   אבל הבעיה היא שהמרדף הזה אף פעם לא נגמר. גם כשהיעד מושג, הראש כבר עסוק בדבר הבא. אז במקום שהשמחה תהיה משהו פנימי, היא הופכת להיות מטרה רחוקה, שמצריכה עוד מאמץ. לפעמים אנחנו מגלים ששמחה היא לא רגש "הולם". אולי בבית שבו גדלנו, לא היה מקום לשמחה. אם, למשל, סביבנו היו אנשים שחוו עצב, דאגה, לחץ, ואנחנו הרגשנו שלהיות שמחים זה לא תמיד מתאים או ראוי, אולי חשבנו לעצמנו: "איך אני יכול לשמוח אם אחרים סובלים?", "אם אני שמחה מדי, אולי זה אומר שאני לא רגישה מספיק?", "אני לא רוצה לעורר קנאה או לגרום לאחרים להרגיש פחות טוב." עם הזמן אנחנו לומדים לשמור על פרופיל נמוך, גם ברגעים שבהם יש לנו סיבה אמיתית לשמוח. 

הרבה פעמים נשמע אנשים שטוענים ששמחה היא רגע חולף, ולעומת זאת דאגה, לחץ או קושי הם המציאות האמיתית. כך שאם אני שמחה עכשיו, יש מצב שזו תחושה זמנית, שעלולה להיעלם בכל רגע. משפטים כמו: "אני כל כך מאושרת עכשיו, אני מקווה שזה לא יתפוצץ לי בפנים" או "משהו טוב מדי קורה לי... בטח עוד מעט תהיה נפילה." זה כאילו שהשמחה היא משהו שאין לו זכות קיום לאורך זמן, אז עדיף לא להסתמך עליה.   

"אבל יש לי סיבות אמיתיות לא להיות שמח"

אחת הטענות השכיחות ביותר היא: "קל לדבר על שמחה, אבל יש לי סיבות אובייקטיביות לדאגה, לכעס, לחרדה." וזה נכון. החיים לא תמיד פשוטים. לפעמים יש אתגרים כלכליים, מחלות, מערכות יחסים מסובכות, פחדים מהעתיד. המציאות עצמה יכולה להיות מאתגרת, מייאשת, שוחקת. אז איך אפשר לדבר על שמחה כשיש סיבות טובות להיות מודאגים? כמנגנון הישרדותי, באופן טבעי המוח שלנו מתוכנת לזהות סכנות ולהפנות אליהן את מלוא תשומת הלב. למשל, נניח שחמישה אנשים מחמיאים לך על משהו, אבל אדם אחד מבקר אותך – מה תזכור? כנראה את הביקורת. או נגיד שהיה לך יום שלם של דברים חיוביים, ואז רגע אחד לא נעים – איזו מחשבה תסתובב בראשך כשתלך לישון? ככל הנראה, הרגע הפחות מוצלח ביום. זו הדרך של המוח לנסות "להגן" עלינו. הבעיה היא שאם לא מאתגרים את הדפוס הזה, הוא משתלט והופך לברירת המחדל. ואז שמחה נתפסת כפרס, משהו שמגיע רק אחרי שהכול נפתר והסתדר: "כשאהיה בריא/עשיר/בזוגיות/אחרי שהילדים יגדלו, אז אהיה שמח." 

אבל האמת היא ששמחה היא לא פריבילגיה של מי שהכול מסתדר לו. היא לא משהו שצריך להרוויח. היא כלי, משהו שמעניק לנו את הכוח להתמודד עם מה שקורה כל יום בחיים שלנו. נכון, לפעמים יש מצבים שבהם קשה מאוד לראות רגעים של שמחה, אבל דווקא אז היא יכולה להיות משאב שמסייע בהתמודדות. 

שמחה לא מבטלת רגשות אחרים

שמחה היא לא ההפך מדאגה, עצב או חרדה. היא לא מגיעה במקום הכאב, אלא מתקיימת לצידו. אפשר להיות עצובים על דבר אחד ולשמוח על דבר אחר, זה לא חייב להיות "או-או". יש אנשים שעברו חוויות קשות מאוד, ובכל זאת הם מחוברים לשמחה פנימית, ויש כאלה שיש להם "הכול" ועדיין חיים בתחושה כרונית של חוסר. שמחה היא לא תמיד תוצאה של נסיבות, לפעמים היא פשוט איכות פנימית, משהו שקיים גם בתוך הכאוס היומיומי. ואם נתבונן בשני אנשים שמתמודדים עם אותו אתגר, נגלה 
שהאחד מוצא רגעים קטנים של שמחה גם בתוך הקושי, והשני שקוע רק בייאוש. למי מהם יהיה יותר כוח לקום בבוקר ולהמשיך הלאה? 

כל אחד מתמודד אחרת, ואין דרך נכונה או לא נכונה – אבל לפעמים, שמחה קטנה יכולה לתת כוח גם במצבים הכי קשים. 

אם אתם אומרים לעצמכם: "כשהמצב ישתפר, אוכל לשמוח", כדאי שתבדקו אם אי פעם באמת הגעתם לנקודה הזאת, או שבכל פעם שאתם משיגים משהו, הראש כבר עובר לדבר הבא ש"חסר"? השמחה יכולה להיות פה עכשיו, ולא כי הכול מושלם, אלא כי היא פשוט חלק ממי שאתם. כמו שהיא הייתה כשהייתם ילדים. לפעמים זה לא קל, ולפעמים נדרשת עזרה או תזכורת כדי לחזור לחוות שוב שמחה.   

אז מה עכשיו?

זה טבעי לדאוג או להרגיש עצב לפעמים. זה נורמלי להתאכזב כשדברים לא עובדים כמו שרוצים או מתכננים. אבל בתוך כל זה תחשבו האם אפשר לשים לב גם לרגעים קטנים של שמחה (בלי תנאים או הצדקות)? ומה אם תנסו לרגע להיזכר: מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמחה פשוטה? איך זה הרגיש? 

אולי תגלו שהשמחה היא לא היעד.
אולי היא בעצם הדרך.