בשנות נעוריי חלה אבי במחלת הסרטן. במשך שנתיים ראיתי אותו עושה הכל כדי להרגיש יותר טוב, לאכול ולעלות במשקל, לשפר את תוצאות הבדיקות ובעצם לשרוד. שנתיים של מורדות וגם מעט עליות, שבסופן הוא נפטר והותיר אחריו בת זוג ו4 ילדים בהתמודדות עם אתגרי החיים בצל העצב והאובדן.
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, ועד היום כשאני חושבת על תקופת מחלתו, אני נזכרת כיצד במהלך שנתיים אלו, אמי הקדישה במשך רוב שעות היממה את כל משאביה כדי לטפל, לעזור ולתמוך בו, עד שלא נותר בה כוח לעצמה או לנו, הילדים. תקופת ההחלמה שלנו, כל אחד בנפרד וכולנו כמשפחה, לאחר מותו, היתה מאתגרת.
באותם ימים לא היתה מודעות מערכתית או חברתית למה שעובר המטפל בבן משפחה חולה ולהשלכות המחלה והטיפול על תפקודו הפיזי ועל מצבו הנפשי והרגשי. בפועל, כל תשומת הלב הופנתה למטופל, הן הרפואית והן המנטלית, ולמטפל לא היתה לגיטימציה לבטא בקול את מצוקתו ולבקש עבורה מענה.
לעיתים קרובות אני מהרהרת בכך שיתכן שהקושי והכאב שאמי חוותה, וגם אנחנו, ילדיה, במהלך מחלתו של אבי וגם בתקופה שאחריה, היו נסבלים יותר לו היו זמינים לה אז תמיכה וליווי מקצועיים.
חווית התבגרות זו היא אחת הסיבות שבחרתי להתמחות במתן סיוע וליווי למטפלים בבן משפחה חולה. אני פה כדי לעזור לכם לעבור תקופה מורכבת זו בדרך המיטיבה והתומכת ביותר. יחד נבין מה אתם צריכים כדי לעבור תקופה זו ולצאת ממנה מחוזקים בידיעה שאתם עושים את הכי טוב שאתם יכולים עבור משפחתכם ועבור עצמכם.