מי מטפל במטפל

כשאחד מבני המשפחה חולה, בין אם מדובר במחלה הניתנת לריפוי או במחלה כרונית, ברוב המקרים מערכת הבריאות מספקת לו מענה רפואי. בשנים האחרונות עולה המודעות גם לצורך במתן תמיכה רגשית ומנטלית לחולה, בהתמודדותו עם מצבו הבריאותי.

בני משפחתו של החולה, בעיקר אלה הנושאים בנטל הדאגה והטיפול בו, נאלצים לבצע מטלות רבות שמצריך המצב הבריאותי, בין היתר: מילוי טפסים, קביעת תורים לייעוץ רפואי וטיפולים, השגת תרופות ועזרים רפואיים, עיסוק בתשלומים והחזרים, הסעת החולה לבדיקות ומטלות נוספות. מעבר לכך הם לוקחים על עצמם את הטיפול בחולה גם בחיי היום היום, וכשמדובר בבן משפחה קרוב, המשא הפיזי והמנטלי עלול להביא אותם לתחושות שחיקה וקושי רגשי, שעליהם לממסד הרפואי כמעט ואין מענה.

לעיתים קרובות בני המשפחה המטפלים בחולה מרגישים "שקופים" בעיני המערכת, שכן החולה הוא זה שנמצא במוקד תשומת הלב, הרגשתו היא מעניינו של הצוות הרפואי ואילו מצבם של בני המשפחה המטפלים בו נדחק הצידה. בעוד שבמחלה קצרת מועד שמובילה להחלמה, הסיכוי להתאוששות של המטפל הינו גבוה וסביר שיוכל לחזור לשגרה, גם ברמה הרגשית, כאשר מדובר במחלה הנמשכת זמן רב או שתוצאותיה ניכרות ובעלות השפעה מתמשכת, תחושת השחיקה של המטפל גוברת ולאורך זמן עלולה להשפיע גם על תפקודו שלו.

בשנים האחרונות הוקמו עמותות וארגונים שרואים חשיבות בטיפול במטפל: הם מספקים מידע, יוזמים מפגשי קבוצות תמיכה ומאפשרים למטפל מקום לפרוק ולשתף.יש בכך ערך רב עבור המטפל, שמרגיש כי מצוקתו שלו אינה "שקופה" לחלוטין, וגם ניתנת לו לגיטימציה לבטא את הקושי שלו.

אולם רשתות אלה הן רק פן אחד לתמיכה במטפל, ולמענה פרטני שמערב עיבוד של החוויות הקשות שהוא עצמו עבר בתהליך גילוי וההתמודדות עם מחלת בן המשפחה, ולעיתים גם כאלה שקדמו להן, יש חשיבות לתהליך הריפוי שלו עצמו, להתחזקותו ולתעדוף צרכיו שלו.

במפגשים בקליניקה שלי מושם דגש על האדם שמאחורי חזות המטפל, על תחושותיו ורגשותיו, ומתוך סיפוק תחושת רווחה ושחרור נחשפות בפניו אפשרויות פעולה שעד אז לא היו גלויות לו בשל היותו טרוד וממוקד בטיפול בבן המשפחה החולה.