זה שעזב וזה שנעזב

למי כואב יותר – זה שנפרד או זה שנפרדו ממנו? 

בשירו "זה שעזב" כותב נעם חורב: "כולם מדברים על זה שנעזב. אף אחד לא מדבר על זה שעזב". למי כואב יותר? זה שנפרד או זה שנפרדו ממנו? אם עזבת - מה זה אומר עליך שאתה בחרת להפרד? אם נעזבת - מה זה אומר עליך שבחרו להפרד ממך?

באופן טבעי, ליבנו יוצא אל זה שנעזב. קיים חוק טבע לא רשמי, לפיו הנעזב בעצם ננטש, והוא זה שזקוק לכתף תומכת ואוזן קשבת, לחמלה והכלה. בלי לדעת מה קרה בין בני זוג שנפרדו, מתוך אינסטינקט נפנה אצבע מאשימה ושיפוטית כלפי העוזב. אבל לפעמים אנו מגלים שמה שאנחנו חושבים שקרה אינו מה שקורה במציאות, מה שמכונה ב NLP "המפה אינה השטח" ומהווה את אחת מהנחות היסוד של הגישה. אין ביכולתנו לדעת כל מה שמתרחש במציאות, בשטח, וכדי לעשות לעצמנו סדר בחשיבה, אנחנו משתמשים בכל מיני תוכנות פנימיות שעוזרות לנו למפות את העולם, לקבל החלטות ולעשות בחירות שונות בפרק זמן קצר ככל האפשר. התוכנות הפנימיות שלנו מורכבות מאמונות שגיבשנו לנו על הסביבה, מהערכים שתפיסת עולמנו מבוססת עליהם ומכל מה שלמדנו תוך כדי ניסיון העבר שלנו. אז מה אפשר לגלות בשטח שאינו בהכרח בחפיפה עם המפות הפנימיות שלנו? 

אפשר ללמוד ש'מי שעזב' לעיתים קרובות מתמודד עם תחושת אשמה, אולי הוא חווה תחושת כישלון מכך שנטש את הקשר ואכזבה מכך שלא החזיק מעמד וסיים את הקשר מיוזמתו. הוא מרגיש את כובד האחריות למצב על כתפיו, הוא מסתובב במצפון נוקף על הפגיעה בבן הזוג, גם אם קודם לכן שקל את הדברים בכובד ראש ובמכלול השיקולים הגיע למסקנה שאין מבחינתו ברירה אלא לסיים את הקשר. יתכן שגם יחווה תחושת פספוס בשלב מאוחר יותר ויתהה – "אולי טעיתי?" 

אפשר ללמוד ש'מי שנעזב' מתמודד עם תחושת שבר גדולה, כאב ועצב, תחושת נטישה, שלפעמים מעורב בהם אלמנט ההפתעה מעצם הפרידה. לא תמיד הוא מקבל תשובה לסיבת הפרידה, מה שעלול לגרום לו להרגיש שאין לו אפשרות לסגור את מעגל הפרידה ולהשלים עמה כדי להמשיך הלאה. הוא גם עלול למצוא עצמו תקוע בסוג של לופ מחשבתי לגבי העבר ויתהה בעצמו - "מה יכולתי לעשות אחרת כדי שהקשר ימשך? אפילו אם הוא יודע ששאלה כזו לא מסייעת לתהליך השחרור מהקשר ומקשה עליו להתקדם. 

בשורה התחתונה, גם זה שעזב וגם זה שנעזב חווים טראומה, שניהם מתמודדים עם כאב הפרידה, שניהם נפרדים מהחלום שנשבר, וגם מבני המשפחה ומהסביבה הקרובה של בן הזוג. צריך לזכור, שברוב המקרים, שני הצדדים נכנסו לקשר מרצון כן וכוונה שהוא יצליח והקושי של שניהם אותנטי ומטלטל. 

אז האם באמת משנה מי יזם את הפרידה? 

זה זמן שבו לכל צד יש הזדמנות להשקיע את האנרגיות שלו בהתאוששות וריפוי. הוא יכול לנצל את הזמן לעשות בדק בית ולרפא את עצמו מכאב הפרידה; לעבד את החוויה הלא נעימה שכרוכה בפרידה ולבחון כיצד הוא יכול להעצים את עצמו מנקודה זו ולהתחזק; לבחון את התנאים שהביאו לבחירות שלו בתוך הקשר ואלו שמחוצה לו; וגם להקדיש תשומת לב לדפוסי ההתנהגות שלו בהווה ובעבר, שתרמו את תרומתם למצב. בעיבוד מדויק וממוקד, יוכל כל אחד מהם לקדם את עצמו לעבר בחירות הולמות יותר עבורו, הן של בן הזוג העתידי והן של ההתנהגויות שלו עצמו, ובכך למקסם את פוטנציאל הצלחתה של מערכת היחסים הבאה שלו ואת אושרו.